כשעברנו לתאילנד פחדתי מדגים.

קראתי לזה פישפוביה, לא בדקתי מעולם אם המונח הזה באמת קיים בעגה המקצועית אבל זה לא ממש עיניין אותי, הייתי חייבת להתגבר על הפחד הזה דיי מיד, הרי הרגע קנינו עסק שמצריך ממני להיות כל יום עם לקוחות בים…

חושבים שזה היה קל?

החלק שהכי הפתיע אותי בסיפור היה זה שבכלל לא חשבתי על הנושא לפני, בשום שלב של תהליך המחשבה (המאוד קצר אמנם) של האם ומתי קונים עסק ועוברים לא עצרתי שניה לחשוב ולשאול את עצמי: איך באמת את הולכת להתמודד עם זה?

אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאנו לים עם לקוחות, ״רגע האמת״, מה עשיתי?

ברגע שהסירה עגנה בבטחה ובזמן שספיר נותן תדריך בטיחות- קפצתי למים! לקחתי שנורקל ומשקפת וקפצתי מהחלק האחורי של הסירה ישר לתוך 5 מטר עומק ים פתוח וכמעט חטפתי התקף לב.

המון דגים שחו מסביבי, לא כאילו בקטע רומנטי ויפיפיה שלקוח מבת הים הקטנה אלא הדגים המכוערים האלה (פה אני רוצה לציין שכל דג מכוער בעיני, לפחות מבחינה אנטומית, סתם שתדעו), חסרי צבע, כמעט שקופים, זנב צהוב חיוור ועיניים שחורות, זזים הרבה יותר מידי מהר בשבילי והלב שלי על 250 קמ״ש בערך, אל תתפסו על המדוייק, לא ספרתי

מכיוון שהייתי עם שנורקל לקחתי נשימה עמוקה והוצאתי את השנורקל מהפה (כדי שמי שמחוץ למים לא ישמע), צרחתי את גרוני וריאותי החוצה כמו משוגעת, החזרתי את השנורקל, לקחתי נשימה עמוקה ופשוט עצרתי במקום, מסתכלת על הדגים שבאים לבדוק מקרוב מה נשמע, דגים לא גדולים,גם לא קטנים, בחיים שלי לא הייתי כל כך קרובה לדגים לפני (אפילו לא בצלחת!).

ואז התחלתי לשחות מעל לקבוצה שכבר ירדה למים, הם היו מתחתי עם קסדות צלילה והדגים אוטומטית נמשכו אליהם, שמתי לב שבזמן שספיר מצביע, מסביר ומראה (כן, יש דרך לעשות זאת בלי לדבר!), משחק משחקים מגניבים עם הדגים (לא, התעללות לא הייתה שם, אפשר להירגע) אף אחד מהלקוחות לא מתרגש מהדגים, או לפחות לא מתרגש כמו שאני ״התרגשתי״ או יותר נכון חששתי.

כן הדגים היו מסביבם, אף אחד לא נלחץ או נכנס להיסטריה, אם הם באו לאטרקציה כזאת הם כנראה לא נגד דגים שיערתי לעצמי, הגיוני לא?

כן, הגיוני.

קיצר לונג סטורי שורט- הבנתי שהכל במוח שלי וכן, קלישאה קלישאה, המחשבה שלי יוצרת מציאות, אז החלטתי שמעכשיו (מאז יותר נכון) דגים הם חבריי הטובים ביותר! בפועל השיטה הייתה פשוטה- כמה שיותר אינטראקציה עם דגים, מה שלא היה קשה בהתחשב בסיטואציה

אתם בטח יכולים לנחש שהיום אין לי שום בעיה עם דגים

(בלי התחכמויות על כרישים בבקשה) ובאופן כללי השיעור הזה לימד אותי דיי הרבה על עצמי והחיים והיקום וכל זה אבל בעיקר על החלטות.

החלטה אחת קטנה שהייתי צריכה לעשות ושינתה את כל החוויה שלי!

יכולתי לעבוד בפחד, בגועל, ב״יאללה שתיגמר הצלילה הזאת!״

אבל בחרתי לעבוד אחרת ווואלה, נהנתי מכל פאקינג רגע.

אז מה הפואנטה של הפוסט?

שדגים זה לא טעים, טונה בשימורים זה הדג היחיד שאני מוכנה לסבול.

וגם- שלכולנו קשה, לכולנו מפחיד, לכולנו יש שדים בארון, מעבר למדינה אחרת מביא איתו המון שינויים, את רובם אתם כנראה לא מדמיינים עדיין בכלל.

אחרי לא מעט שנים פה ואחרי לא מעט משפחות שליוויתי אני רוצה להזמין את כל מי שנמצא פה וחושב על מעבר אבל משותק בגלל הפחד, פחד משינוי, מהלא מוכר, מהחדש, מהאחר- אם יש לכם חלום, אל תוותרו עליו, תנסו, תנו צ׳אנס, מגיע לכם לחיות את החיים הכי טובים שלכם!

מוזמנים לשיחה אישית בפרטי בה אנחנו עוברים יחד על כל הנושאים הרלוונטיים לקראת מעבר, אבל גם עובדים על הכנה למעבר וכמובן- תמיכה מלאה לכל אורכו 24/7 ממני

*השיחות בתשלום

השינוי כבר יגיע מעצמו

שבוע טוב אנשים בכל קצוות תבל

איילת.

תמונה מתוך סרטון התדמית שלנו.. נחשו מי משנרקלת שם בצד