הסיפור שלנו

מבחינתינו- השמיים קרסו. לא יכולנו למצוא שביב של שמחה או אושר בהחלטה הזאת, ידענו שזאת ההחלטה הנכונה אבל העובדה שארזנו את הבית במחסן וקנינו כיוון אחד חזרה לישראל העציבה אותנו עמוק בלב, העציבה וכאבה מאוד.

הגענו לתאילנד ב-2014, זוג צעיר ללא ילדים, ירח דבש כזה, בחרנו בקוסאמוי פשוט בגלל שלא היינו בה לפני וזהו, לקחנו שלושה שבועות במלון אחד בצד הכי מבודד של סאמוי, נחנו, אכלנו מלא, עשינו מסאג׳ (לפעמים שלוש פעמים ביום 🙈), לקחנו קטנוע וחרשנו את האי, הלכנו לאיבוד (בכוונה),למדנו להכיר כל חור ופינה והחלטנו שאנחנו רוצים להישאר.

קנינו עסק, חזרנו לישראל לחודש, מכרנו, סגרנו, נפרדנו ושוב עלינו על מטוס, הפעם One way לתאילנד 🇹🇭
עבדנו קשה, כל יום בים, עם אנשים, לקוחות, ספקים, פרסום, שיווק, מדיה, הזמנות, אימיילים, פגישות, חוזים, איסוף לקוחות, הכשרה של צוות, ואז שוב, ושוב, למדנו להתנהל בתאילנד מבחינה עסקית וגם אישית.עברה שנה, שנתיים, שלוש..
העסק עבד, אשכרה חיינו בתאילנד!!! שלוש שנים אחרי שעברנו לכאן רז נולד והביא איתו המון שיעורים חדשים, על הורות ועל עצמנו ועליו אבל גם על לגדל ילד רחוק מהמשפחה, רחוק מהתרבות המוכרת, רחוק מ״הבית״.

שווה לציין שאף פעם לא אמרנו שאנחנו עוברים לתאילנד לנצח, תמיד אמרנו שאם לא ילך נחזור, כשיהיו ילדים נחזור ועוד כל מיני כאלה ״תירוצים״.. אבל כשרז נולד דבר אחד התבהר- סאמוי זה הבית, אנחנו לא חוזרים לישראל.
לא אכנס פה עכשיו לחוויה הכוללת של הריון, לידה וגידול תינוקות וילדים בתאילנד רק אומר שמבחינתי זה היה נכון ומדוייק ובעיניים שלי זה לא היה יכול לקרות בשום דרך אחרת.המשכנו לעבוד, העסק התפתח, הזדמנויות חדשות צצו כל הזמן והיינו על סף פרוייקט ענק ואז… קורונה 🦠.

יום אחד קמנו בבוקר בלי הזמנות ובלי תיירים, ספיר ממש זוכר את הטיול האחרון שיצא אליו, זוכר שהוא חשב לעצמו מתי יהיה הטיול הבא, אם בכלל (הטיול הבא קרה בסופו של דבר, לפני שבועיים 🙂 ) ואז, במאי 2021 חזרנו לישראל.

גרנו בנתיים בקיבוץ שדה בוקר (איפה שגרנו לפני המעבר, הקיבוץ של ספיר), ספיר עבד בפרוייקט מטעם הקיבוץ שכבר הכיר אותו ואת היכולות שלו, רז נכנס לגן בקיבוץ, גל היה פיצקי עדיין והיה איתי בבית וככה ניסינו למצוא את עצמנו חזרה בארץ, עם שני ילדים, עם חלום מנופץ, בקראוון צפוף וקטן, עם הרבה דמעות בעיניים וגם עם הרבה אהבה ותמיכה מהסביבה והמשפחה.

במאי 2021 פתחתי את הקבוצה הזאת, המחשבה הייתה פשוטה וקלה: לתת את המידע הדרוש, מידע שאספתי בשבע שנים של למידה על עצמי ומשפחתי, למשפחות אחרות שמעוניינות לעשות את השינוי.היה לי ברור שעידן האון ליין יאפשר להרבה משפחות לעשות שינוי, כבר ראיתי המון נוודים דיגיטאלים בגפם וידעתי שאפשר לחיות ככה גם כמשפחה- פשוט יש דברים ששווה לדעת מראש.כל ערב היינו יושבים, ספיר ואני, מתכננים את החזרה שלנו לתאילנד, עושים חישובים ובודקים איך ומתי זה יקרה.היה לנו ברור שלא נצליח להחזיק מעמד הרבה זמן בארץ, זה לא המקום שלנו, הרגשנו כמו שני דגים מחוץ למים.היעוצים התחילו לזרום, היה נראה כאילו יש צורך כל כך גדול במידע הזה וזה מאוד שימח אותי, המשכתי לכתוב ולפתח את הקבוצה, במקביל מצאתי עוד עבודה מרחוק וקבעתי תאריך.״ב6/12 אנחנו טסים חזרה״ אמרתי לספיר ברגע שהוא נכנס הביתה, הוא הסתכל עלי כמו איזה משוגעת ושאל איך, לא ידעתי לענות איך, ידעתי שב6/12 אני עולה על מטוס וחוזרת הביתה.מאותו רגע הכל היה מכוון לתאריך הזה, לא הייתה תוכנית פעולה מדוייקת אבל הייתה ידיעה פנימית עמוקה שהדברים יסתדרו.

בשישי לדצמבר עלינו על מטוס, כיוון אחד, חזרה לסאמוי.
אי אפשר להסביר במילים את התחושה שהייתה לנו כשירדנו המטוס, דמעות של שמחה ועצב ובלבול ומה עכשיו ועוד מלא דמעות.… אבל אנחנו בבית!
הגענו לבית קטן וזמני שחברה טובה סידרה לנו לנחיתה קלה, התקלחנו, השכבנו לישון ילדים, הכנו משהו לעשן וישבנו בחוץ, הבטחנו לעצמנו שלא משנה מה, אנחנו פה, אנחנו עושים הכל כדי להישאר פה ויותר מהכל-אנחנו מלאי הכרת תודה על כך שיכולנו לחזור לפה.

שינינו מיינדסט, החלטנו שאנחנו לא מקטרים, לא מתבכיינים, לא מתלוננים, לא מתפנקים- עושים מה שצריך בשביל להצליח…וזה עבד!היקום שמע אותנו ולגמרי זרם איתנו, הזדמנויות הגיעו (וממשיכות להגיע), דברים הסתדרו (ועדיין ממשיכים להסתדר) והצלחנו לבסס את עצמנו, לאט לאט, עם קורונה עדיין באיזור, החזקנו את הראש מעל המים.מאז ועד היום עוד ועוד חלקים בפאזל שלנו מתחברים מידי יום, דברים קורים, דברים מסתדרים ואנחנו עדיין מסיימים כל יום בלשבת ביחד בחוץ, להסתכל על הטירוף הזה שאנחנו קוראים לו בית, להגיד ולהרגיש תודה, להיזכר במקומות שהיינו ולהזכיר לעצמנו שהכל קרה בזכות האמונה הבלתי מתפשרת שלנו-שזה מקום שלנו.

אז הפוסט הזה הוא תזכורת לכולם- לכו אחרי החלומות שלכם! לא משנה מה הם!
כי חיים פעם אחת, ונכון- אולי לא נישאר פה לנצח ואין לדעת לאן נמשיך אם בכלל, אבל יש לנו וואחד סיפור חיים, כזה שנהיה גאים לספר לילדים